לפעמים הגינה שלנו שמחה, ולפעמים לא כל כך.
אנחנו, אנשי הגינה - בני אדם שקצת קרובים לטבע וקצת לא כל כך, בני אדם שאוהבים את האדמה ואת הצמחים אבל כבר לא לגמרי זוכרים את שפתם - מנסים להבין מה הם אומרים לנו כל עונה מחדש. למה היום הם נראים קצת עצובים. מה אולי עשינו לא בסדר.
בגדול, הגינה שלנו היא גינה מאוד שמחה. הקמנו אותה לפני שנה וחצי בתוך חורשה מקסימה מדרום לדרך בן-צבי הסואנת.
הגינה מקושרת בקישור לא לגמרי הדוק לבית הספר הדמוקרטי "קהילה" שנמצא בדיוק מולה, מהצד השני של הכביש. האנשים הפעילים בה הם הורים וילדים מבית הספר (4 משפחות תכל'ס. טוב נו, 4 משפחות מגניבות), שעדיין מחכים לשאר תושבי השכונה שיצטרפו גם הם. היא נמצאת בין תחנת דלק שמוכרת לנו קפה דלוח לבין בית אבות שדייריו נותנים לנו ממתקים ושתילים במתנה.
בחורף הראשון שלה (בדיוק לפני שנה), הגינה עפה על עצמה לגמרי. הכל ליבלב וצמח והבשיל, ממש אפשר היה להרגיש את האדמה מחייכת לעצמה ומחזירה לנו ברכה על עמלנו. על זה שבכלל אנחנו שם. האדמה היתה שמחה שנזכרנו בה וחזרנו להיות בקשר. האמת, לא יודעת מי התאהב במי ראשון - אנחנו באדמה או היא בנו. אבל ברור שהיתה שם אהבה. כולנו הרגשנו את זה.
באותם ימים רחוקים (כשייבשנו ביצות וכולי) לא היה לנו מחשב השקיה. ולא טפטפות. השקינו את הגינה עם צינור. מאוד מאוד ארוך. זה לא היה כיף, לבוא פעמיים בשבוע, ללכת למחסן שנמצא בבית האבות הסמוך, לגרור משם גלגל ענקי של צינור השקיה, להתיר את הפקעת, לחבר לברז. אבל מרגע שכבר עשית את כל זה - להשקות היה תענוג. עוברים צמח-צמח, אומרים לו שלום, משקים אותו לרוויה, רואים ומרגישים אותו ממש - זה הוציא ניצן ורוד, פה נבטה איזו פקעת, הנה הקולורבי כבר מבשיל. מריחים את האדמה הרטובה, שזה אחד הניחוחות הטובים בעולם אם לא ה-. המים זורמים בתעלות ההשקיה, ציפורי השכונה כבר קלטו את הקטע ובאות לשתות. עורבים, שחרורים. פרפר צהוב. אולי איזו דבורה או שתיים. הכל מתמלא בוץ שהילדים יכולים לחפור בו ולהתפלש בו להנאתם, ולעשות איתו עוד כל מיני דברים יצירתיים ו/או מפוקפקים. כל הגינה מתעוררת לחיים, שמחה.
ואז קיבלנו מחשב השקיה. וחיברנו טפטפות. וביום שחיברנו אותן אמא אחת אמרה: "האמת שזה היה הרבה יותר יפה בלי. הרבה יותר שמח". ונדמה לי שהיא צדקה. פרקטיקה ושמחה לא תמיד הולכות ביחד, וכשמכניסים מחשב לתמונה - משהו מהחיבור האישי הולך לאיבוד. לא ככה?
בפעם הבאה אכתוב עוד קצת על הקשר שבין אדם לאדמה. ביי ביי בינתיים.
שירלי נווה,
רכזת גינה קהילתית בן צבי, תל אביב